הקריסה הגדולה של 2008: מותחן פיננסי שהפך למציאות

עננים באופק

זה התחיל ברעידות קטנות בעולם הפיננסי שרוב האנשים מחוץ לוול סטריט לא שמו לב אליהן. בתחילת 2007, כמה מלווים במשכנתאות סאב־פריים בארה״ב פשטו רגל, והבום בשוק הדיור האמריקאי החל להיחלש. בבריטניה, בנק Northern Rock ביקש בשקט סיוע חירום – מה שהוביל לריצת משקיעים הראשונה על בנק בריטי מזה למעלה ממאה שנה.

אלה היו הטיפות הראשונות לפני סערה. ב־2008, הסערה התפוצצה למשבר פיננסי עולמי חמור – מותחן כלכלי אמיתי שבו ענקי וול סטריט קרסו, שווקים גלובליים השתוללו, וחייהם של מיליוני אנשים התהפכו. למרות סימנים מוקדמים, הביטחון שלט בשווקים באמצע 2007. מחירי הדיור טיפסו במשך שנים, ומשקיעים מכל העולם השקיעו בניירות ערך מגובי משכנתאות שנראו כהשקעה מבטיחה.

מעטים חזו שעד סתיו 2008, וול סטריט תעמוד על סף קריסה, והעולם יתנדנד על פי תהום כלכלית.

מגדל הקלפים: שורשי המשבר הכלכלי של 2008

במהלך שנות ה־2000 המוקדמות, נבנה מגדל קלפים פיננסי בתנאים שנראו מושלמים. הריבית הנמוכה הייתה הרכיב הראשון: לאחר פיצוץ בועת הדוט-קום והפיגועים של 11 בספטמבר, הפדרל ריזרב הוריד את הריבית לרמות שפל היסטוריות – עד ל־1% ב־2003 – כדי להמריץ את הכלכלה.

הכסף הזול הדליק בום אדיר בשוק הדיור. בין 1998 ל־2006, מחירי הבתים בארה״ב הוכפלו – הקפיצה החדה ביותר בהיסטוריה. הממשלה והבנקים עודדו רכישת בתים, ואחוז הבעלות על דיור זינק לשיא.

הבועה נבנתה על משכנתאות סאב־פריים – הלוואות שניתנו ללווים בסיכון גבוה, לעיתים בלי בדיקת הכנסה או יכולת החזר. המלווים, שחתרו לרווחים, הציעו משכנתאות כמעט לכל אחד. עד 2005–2006, שוק הנדל״ן הוצף במשכנתאות אקזוטיות עם ריביות התחלתיות נמוכות או ללא הון עצמי כלל. זה היה מתכון קלאסי לבועה, כשכולם האמינו שהמחירים ימשיכו לעלות לנצח.

החדשנות הפיננסית הפכה את המשכנתאות המסוכנות לפצצות מתקתקות. הבנקים ארזו אלפי משכנתאות לניירות ערך מגובי משכנתאות (MBS), ולמכשירים פיננסיים עוד יותר מורכבים כמו CDOs. סוכנויות הדירוג העניקו להם דירוג AAA – כאילו היו בטוחים כמו אג״ח ממשלתי.

משקיעים ברחבי העולם קנו את הנכסים ה״בטוחים״ האלה, מבלי להבין את הרעל שבתוך האריזות. במקום לפזר סיכון, המערכת הפיננסית רק הפיצה אותו לכל עבר – כמו וירוס.

בשנת 1999, ביטול חלקים חשובים מחוק Glass-Steagall איפשר לבנקים לשלב בין בנקאות רגילה להשקעות מסוכנות. וב־2004, הרגולציה בארה״ב אפשרה לבנקים הגדולים להגדיל מינוף לרמות קיצוניות – פי 30 יותר חוב מההון העצמי. כשהמשבר פרץ, אף אחד מחמשת הבנקים הגדולים לא שרד כגוף עצמאי.

במקביל, צמח לו עולם שלם של "בנקאות צללים" – מוסדות ללא פיקוח שפעלו במימון קצר-טווח מסוכן. עודף החיסכון העולמי (במיוחד מסין) הוזרם לשוק האמריקאי, והאיץ את הבועה.

לקראת 2006, שוק הדיור בארה״ב הגיע לשיא, וספקולציה הייתה בשיאה: אנשים קנו בתים בלי שקל על מנת למכור תוך חודשים ברווח. זה לא היה בר-קיימא. ב־2007, ברגע שהמחירים החלו לרדת – הכל התחיל לקרוס.

מאות מיליארדי דולרים של חובות רעילים פוזרו בכל רחבי המערכת הבנקאית. כל מה שנדרש היה אובדן אמון – וזה בדיוק מה שקרה ב־2008.

ציר הזמן של הקריסה: האירועים המרכזיים של 2008

חזות השלווה של וול סטריט התרסקה תוך חודשים ספורים ב־2008, כשמוסד אחר מוסד קרס בזה אחר זה. לפניכם ציר זמן של הקריסה הפיננסית – מהתפוצצות בועת הנדל״ן ועד להתערבות ממשלתית כוללת – עם דגש על ארה״ב וההשלכות ברחבי העולם:

פברואר 2007 – בועת הדיור מתחילה להתפוצץ

מחירי הדיור בארה״ב מתחילים לרדת. 25 מלווים במשכנתאות סאב־פריים פושטים את הרגל. מדד דאו ג'ונס צונח ב־416 נקודות – הירידה החדה ביותר מאז מתקפות 11 בספטמבר – כשהמשקיעים מבינים שמשהו עמוק משתבש.

12–16 במרץ 2008 – קריסת Bear Stearns

בנק ההשקעות החמישי בגודלו בארה״ב קורס עקב הפסדים עצומים במשכנתאות סאב־פריים. הבנק מאבד גישה למימון חירום. הפדרל ריזרב מארגן רכישה מהירה ע״י JPMorgan Chase, שתתבצע בגיבוי ממשלתי של 30 מיליארד דולר. הקריסה מהווה רעידת אדמה בוול סטריט.

קיץ 2008 – העניינים מחמירים

הבנקים ממשיכים לדווח על הפסדים עצומים. גופי המשכנתאות הענקיים – פאני מיי ופרדי מק – מתקרבים לקריסה. משקיעים זרים מתחילים למשוך הון מארה״ב.

7 בספטמבר 2008 – הלאמה של פאני מיי ופרדי מק

הממשל האמריקאי משתלט על שני הגופים, שמחזיקים או מבטיחים טריליוני דולרים במשכנתאות. האוצר מזרים הון ומבטיח את החוב שלהם כדי למנוע התמוטטות מערכתית. זוהי ההשתלטות הפיננסית הגדולה בתולדות ארה״ב.

15 בספטמבר 2008 – ליהמן ברדרס פושט רגל

לאחר כישלון למצוא קונה וללא חילוץ ממשלתי, בנק ההשקעות הוותיק מתמוטט עם חוב של 613 מיליארד דולר – הקריסה הפיננסית הגדולה בהיסטוריה של ארה״ב. הדבר גורם לפאניקה עולמית. באותו יום, מריל לינץ' נמכר בלחץ לבנק אוף אמריקה. מדדי המניות קורסים.

16 בספטמבר 2008 – AIG מחולצת

ענקית הביטוח AIG, שהבטיחה מאות מיליארדים בנגזרים פיננסיים, מגיעה לסף קריסה. הפדרל ריזרב מעניק לה הלוואת חירום של 85 מיליארד דולר בתמורה ל־79.9% מהמניות. החברה למעשה הולאמה כדי למנוע תגובת שרשרת עולמית.

17–18 בספטמבר 2008 – פאניקה בקרנות הכספיות

קרן "Reserve Primary" מדווחת על הפסדים כתוצאה מקריסת ליהמן, מה שגורם למשיכת עתק של מעל 100 מיליארד דולר תוך ימים. משרד האוצר נאלץ להבטיח זמנית את הקרנות כדי לעצור את המפולת. שוק האשראי הקצר־טווח כמעט קורס.

25 בספטמבר 2008 – קריסת וושינגטון מיוצ'ואל

הבנק הגדול ביותר שקרס בתולדות ארה״ב. כ־17 מיליארד דולר נמשכים ממנו תוך 10 ימים. JPMorgan Chase רוכש את הנכסים בסכום סמלי. במקביל, בנק Wachovia על סף התמוטטות (ימכר ל-Wells Fargo באוקטובר).

29 בספטמבר 2008 – תכנית החילוץ נדחית, השוק מתרסק

הקונגרס דוחה את תכנית החילוץ בסך 700 מיליארד דולר (TARP), בעקבות כעס ציבורי. בתגובה, דאו ג׳ונס נופל 777 נקודות – הנפילה היומית החדה ביותר בהיסטוריה. שוקי העולם קורסים. הקונגרס נאלץ להתכנס שוב.

3 באוקטובר 2008 – תכנית TARP מאושרת

לאחר שינויים ולחצים עצומים, הקונגרס מאשר את החוק, והנשיא בוש חותם. משרד האוצר מקבל סמכות חסרת תקדים להזרים הון לבנקים. מטרת התוכנית: ייצוב המערכת הפיננסית ומניעת התמוטטות נוספת.

6–10 באוקטובר 2008 – קריסה עולמית בבורסות

למרות החילוץ, הפאניקה גוברת. השווקים מתרסקים בכל העולם. ב־8 באוקטובר, שישה בנקים מרכזיים – כולל הפדרל ריזרב – מודיעים יחד על הורדת ריבית חירום. אך זה לא מרגיע את השווקים. מדדים באירופה ובארה״ב נופלים בחדות. שבוע המסחר הגרוע ביותר מאז 1929.

אמצע אוקטובר 2008 – חילוצים ממשלתיים ברחבי העולם

בריטניה מזרימה £37 מיליארד להצלת הבנקים. מדינות אירופה מבטיחות פיקדונות בנקאיים. המשבר הופך גלובלי, והממשלות נכנסות למצב חירום כולל.

15 בנובמבר 2008 – פסגת ה־G20 בוושינגטון

מנהיגי 20 הכלכלות הגדולות נפגשים לראשונה לדון בתיאום עולמי נגד המשבר. המסר: שיתוף פעולה עולמי, רגולציה חדשה, ורצון לייצב את המערכת.

סוף 2008 – תחילת 2009: הקלה חלקית, משבר כלכלי עמוק

הפדרל ריזרב חותך את הריבית לאפס ומתחיל בהרחבה כמותית – רכישת אג״ח משכנתאות כדי להפשיר את שוק האשראי. למרות המהלכים, הרבעון האחרון של 2008 רושם צמיחה שלילית של 8.4%. האבטלה מזנקת, הבנקים ממשיכים לדמם. רק במרץ 2009 מתחיל שיפור, כשהממשל מבצע "מבחני לחץ" לבנקים.

המשבר שהפך לסיוט גלובלי

קריסת ליהמן הייתה נקודת השבר: היא שינתה את המשבר ממקרה מקומי לגלובלי. תוך ימים, מערכת שלמה שנסמכה על אמון ואינטגרציה פיננסית קרסה כמעט לחלוטין. כל שמועה, כל כישלון, הטלטל את השווקים. מדד הפחד (VIX) שבר שיאים. הציטוט הזכור מוול סטריט באותם ימים: "אם ליהמן יכולה לקרוס – הכל יכול לקרוס".

הענקים על הסף: הדמויות המרכזיות במשבר 2008

מאחורי הכותרות והאירועים עמדו גופים ואנשים אמיתיים – חלקם מוערצים, אחרים שנויים במחלוקת – שגורלם נקשר באופן דרמטי למשבר. אלה היו ה"טיטאנים" של וול סטריט והממשל – מוסדות ענקיים ודמויות מפתח שנאלצו לקבל החלטות תוך שעות, עם מיליוני משרות וטריליוני דולרים על הכף.

ליהמן ברדרס: הענק שנפל

ליהמן ברדרס, שהוקם ב־1850, היה מוסד פיננסי מכובד ששרד משברים רבים – עד שהגיע 2008. בשיא בועת הדיור, ליהמן השקיע בצורה אגרסיבית במשכנתאות סאב־פריים וניירות ערך מסוכנים. ב־2007, המינוף של החברה הגיע ליחס מסוכן של מעל 30:1, עם תלות גבוהה במימון קצר־טווח.

המנכ"ל ריצ'רד "דיק" פולד – דמות דומיננטית שכונתה "הגורילה של וול סטריט" – הוביל את הבנק לשיאים, אך פספס את הסיכון שבקריסת שוק הדיור. כשההפסדים החלו להיערם, ניסיונות להציל את החברה נכשלו. ב־15 בספטמבר 2008, ליהמן הגישה בקשה לפשיטת רגל – האירוע הגדול ביותר מסוגו בתולדות ארה״ב.

הקריסה הייתה כמו התקף לב למערכת הפיננסית: שווקים קפאו, קרנות כספיות קרסו, ובנקים ברחבי העולם חיפשו נואשות להבין את החשיפה שלהם. מאחורי הקלעים, שר האוצר הנרי פולסון ונגיד הפדרל ריזרב ניסו להציל את הבנק, אך סירובם להעניק ערבות ממשלתית sealed the deal – וחתם את גורלה של ליהמן.

בבוקר יום שני, עובדים המומים נשאו קופסאות אישיות החוצה מול עיני המצלמות – רגע סמלי לסיום עידן היהירות בוול סטריט.

Bear Stearns: הדומינו הראשון

Bear Stearns, בנק השקעות עם תרבות תוקפנית, היה הקורבן הראשון של המשבר. ביוני 2007, קרנות גידור של הבנק קרסו לאחר שהשקיעו בכבדות במשכנתאות סאב־פריים – דבר שסימן את תחילת הסוף.

במרץ 2008, שמועות על מצוקת נזילות התפשטו. הבנק חווה "ריצת בנק" מצד גופים מוסדיים, ונשאר ללא מימון. תוך ימים ספורים, הוא היה חדל פירעון. הפדרל ריזרב התערב: במהלך סוף השבוע, הוביל עסקת חירום למכירת הבנק ל־JPMorgan במחיר זעום של $2 למניה (שהועלה בהמשך ל־$10). הבנק, שערכו עמד שנה קודם על כ־$170 למניה, נמכר כמעט בחינם.

קריסת Bear Stearns סימנה את תחילתו של משבר עמוק והוכיחה שאין אף גוף "גדול מכדי ליפול".

AIG: ענק הביטוח בקצה התהום

AIG לא היה בנק השקעות, אלא תאגיד ביטוח עולמי – והוא הפך לנמען הגדול ביותר של חילוץ ממשלתי. דרך חטיבה בלונדון, החברה מכרה נגזרי ביטוח (CDS) שהגנו על אג"ח מגובות משכנתאות, מתוך הנחה שמחירי הדיור לא יירדו בבת אחת.

כשהשוק קרס, החברה נדרשה לשלם ערבויות ענק, אך לא הייתה לה את הנזילות. לאחר קריסת ליהמן, דירוג האשראי של AIG הורד, מה שהחמיר את המשבר. הפדרל ריזרב העניק לה הלוואת חירום של 85 מיליארד דולר תמורת שליטה של כמעט 80%.

מאחורי הקלעים, חשיפה של בנקים עולמיים הייתה עצומה – אם AIG הייתה קורסת, רבים מהם היו סופגים הפסדים מידיים. חילוץ AIG היה שנוי במחלוקת: למה להציל אותה ולא את ליהמן? ועדיין, זה היה צעד הכרחי למניעת קריסה כוללת.

פאני מיי ופרדי מק: ענקיות המשכנתאות

שני הגופים הללו, הנתמכים ע״י הממשל האמריקאי, עמדו בלב מערכת המימון לדיור. במהלך הבום, הם הרחיבו את השקעותיהם גם למשכנתאות מסוכנות כדי להתחרות בוול סטריט.

ב־2008, עם הפסדים גוברים והון עצמי מצומצם, האמון בהם התערער. הממשלה נאלצה להלאים את שני הגופים – מהלך שעלה במאות מיליארדי דולרים, אך היה הכרחי כדי למנוע קריסת שוק הדיור כולו.

פולסון, ברננקי וגייתנר: אנשי כיבוי האש

שלושה אנשים היו בלב סופת 2008: הנרי פולסון (שר האוצר), בן ברננקי (נגיד הפד), וטימותי גייתנר (ראש הפד של ניו יורק). פולסון, יוצא גולדמן זאקס, הוביל את תכנית החילוץ TARP. ברננקי, מומחה לשפל הגדול, היה נחוש לא לחזור על טעויות העבר. וגייתנר, איש השטח, ניהל מבצעים פיננסיים מול הבנקים.

הם פעלו בתנאים של אי ודאות קיצונית, ולפעמים סתרו את עצמם – חילצו את AIG אחרי שסירבו להציל את ליהמן. כשהגיעו לקונגרס בבקשה ל־700 מיליארד דולר, ברננקי הזהיר: "אם לא תפעלו – אולי לא תהיה לנו כלכלה ביום שני".

למרות הביקורת הרבה שספגו, הם היו אלה שלחצו על הכפתורים, דילגו בין בנקים, והזרימו נזילות לעולם. אפשר לקרוא להם "הגיבורים הבעייתיים" של המותחן הכלכלי של זמננו.

השחקנים שמאחורי הקלעים: מנהלי הבנקים ובכירים גלובליים

מלבד הדמויות המרכזיות שכבר הוזכרו, עוד רבים מילאו תפקידים חשובים – מהחזית הפיננסית ועד לזירה הפוליטית.

ג'ון ת'יין, מנכ"ל מריל לינץ' ב־2008, מיהר למכור את החברה לבנק אוף אמריקה כדי להימנע מגורל דומה לליהמן – אך ספג ביקורת ציבורית קשה לאחר שנחשף כי בזמן המשבר העניק בונוסים והוציא סכומים גבוהים על שיפוץ משרדו.

ג'יימי דיימון, מנכ"ל JPMorgan Chase, חיזק את מעמדו כ"מושיע" של השוק. הוא רכש את Bear Stearns בגיבוי הפד, ואת WaMu ללא תמיכה – ובכך הפך את הבנק שלו לאחד החזקים בארה״ב.

בינתיים, ויקראם פנדיט (סיטיגרופ) וג'ון מאק (מורגן סטנלי) נלחמו על הישרדות הבנקים שלהם. מורגן סטנלי כמעט קרס לאחר ליהמן, עד שקיבל הזרמת הון מחברת מיצובישי היפנית וגיבוי מהפד.

שילה בר, יו"ר FDIC, ניהלה את קריסות הבנקים כמו אינדי-מאק ו־WaMu, ודחפה לתמיכה בבעלי בתים – לעיתים תוך עימותים עם פולסון וגייתנר.

מעבר לאוקיינוס, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון קידם מהלך דרמטי של הזרמת הון לבנקים – מה שהפך למודל שממשלת ארה״ב ואחרות אימצו. נשיא הבנק המרכזי האירופי, ז'אן קלוד טרישה, פעל בשיתוף פעולה עם הפד, בניגוד לגישת ה־ECB השמרנית.

אפילו נשיא ארה"ב הנכנס ברק אובמה – שנבחר בנובמבר 2008 – הפך לגורם משמעותי בהכנת צעדי ההתאוששות, גם אם רוב כיבוי הלהבות נעשה עוד לפני כניסתו לתפקיד בינואר 2009.

לבסוף, גם המחוקקים שיחקו תפקיד חשוב – ננסי פלוסי, ברני פרנק, וברק אובמה עצמו – כולם היו חלק ממשא ומתן לאישור תכנית החילוץ TARP. זו הייתה דרמה עם עשרות שחקנים, אבל הליבה נותרה אחת: קריסת הבנקים הגדולים והמאמצים הנואשים לעצור את ההתמוטטות.

הממשלה יוצאת לחלץ: תגובה למשבר ותיאום גלובלי

כשהמשבר הפיננסי בער, ממשלת ארה"ב והפדרל ריזרב זרקו את ספר החוקים לפח. לקראת סוף 2008, הם נקטו צעדים שלא נראו כמותם: הפחתות ריבית, ערבויות על פיקדונות, רכישת נכסים מסוכנים, והזרמות הון ישירות לבנקים.

הפד, בראשות בן ברננקי, הוריד את הריבית מ־5.25% ל־0% עד סוף 2008 – אבל זה לא הספיק. לכן נפתחו שורת תוכניות חירום: הלוואות לבנקים באופן אנונימי (TAF), תמיכה לבנקים להשקעות (PDCF), והזרמת נזילות לשוק האשראי קצר־הטווח.

תוך זמן קצר, מאזן הפד התפוצץ, והחלה תוכנית הרכישות הישירות (QE) – לראשונה בתולדות ארה״ב. במקביל, משרד האוצר, בניהול הנרי פולסון, יישם את TARP – שהתגלגל מתוכנית לרכישת נכסים רעילים לתוכנית הזרמת הון ישירה.

באמצע אוקטובר 2008, פולסון זימן את מנכ"לי הבנקים והודיע להם על הזרמת 125 מיליארד דולר ממשלתיים – עם או בלי הסכמתם. המטרה: לייצב את המערכת מיד.

בהמשך, הכסף שימש גם להצלת AIG, תעשיית הרכב, ותמיכה בלווים במשבר דיור. חלק מההשקעות הוחזרו עם רווח. אבל אז, איש לא חשב על רווח – רק על עצירת הדימום.

ה־FDIC העלה את ביטוח הפיקדונות ל־250 אלף דולר לחשבון, והכניס תוכנית ערבויות נרחבת על חוב בנקאי. גם מחוץ לארה"ב – ב־8 באוקטובר – נרשמה הורדת ריבית מתואמת של הבנקים המרכזיים הגדולים בעולם. זה היה צעד סמלי ומעשי שהבהיר: העולם פועל יחד.

ה־G20 התכנס בנובמבר 2008 בוושינגטון, במה שסימן את עלייתו של הפורום כגוף מוביל לתיאום כלכלי עולמי. שם סוכמו עקרונות לרפורמה פיננסית, כולל פיקוח על גופים גדולים ונגזרים פיננסיים. במקביל, סין הפעילה תוכנית תמריצים מסיבית כדי לתמוך בביקוש העולמי.

קצת מספרים: מימדי ההרס הכלכלי

המשבר של 2008 לא היה רק סיפור של בנקים – הוא פגע קשות בכלכלה האמיתית:

קריסת שוק ההון: מדד S&P 500 איבד כמעט 60% מערכו בין 2007 ל־2009. ב־2008 לבדו הוא צנח ב־38.5% – השנה הגרועה ביותר מאז 1937. דאו ג'ונס התרסק, והשוק העולמי מחק כ־30 טריליון דולר.
בועת הדיור וההרס הכלכלי: מחירי הבתים צנחו בכ־30% באזורים מסוימים. לפי הפד, משקי בית אמריקאיים איבדו מעל 11 טריליון דולר בשווי נטו. מאות אלפים נותרו עם משכנתא גבוהה מערך הבית שלהם.
מיתון עמוק: התוצר האמריקאי צנח ב־4.3% – המיתון העמוק ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ברבעון האחרון של 2008 לבדו – התכווצות של 8.4%.
אבטלה קטלנית: שיעור האבטלה הכפיל את עצמו ל־10%, עם יותר מ־7 מיליון משרות שאבדו. באזורים מסוימים – מעל 12%. זה היה גל האבטלה הגדול ביותר מאז שנות ה־30.
קריסות בנקים: מלבד ליהמן, Bear ו־WaMu – כ־489 בנקים קרסו בין 2008 ל־2013. מחיר המניות של סיטיגרופ צנח ב־90%. באירופה, בנקים כמו RBS נזקקו להלאמה. איסלנד קרסה לחלוטין ונכנסה לתוכנית חילוץ של קרן המטבע.
השפעה גלובלית: ספרד, אירלנד, יפן, רוסיה, סין – כולן ספגו מכות קשות. הסחר העולמי צנח בעשרות אחוזים תוך חודשים. רק בזכות תיאום בינלאומי נרחב נמנע שידור חוזר של השפל הגדול.

המשבר הסתיים טכנית ב־2009, אך ההשלכות נמשכו שנים. רק באפריל 2013 השוק חזר לרמות שלפני המשבר. לבעלי הבתים – הדרך הייתה ארוכה יותר. זוהי הייתה "עשור אבוד" של עושר, הכנסה וצמיחה.

רעידות המשנה והרפורמות: ההשפעות ארוכות הטווח של משבר 2008

לאחר שהאבק שקע, קריסת 2008 הותירה אחריה נוף פיננסי שונה לחלוטין. כמו שהשפל הגדול שינה את המדיניות והחשיבה הכלכלית לדורות, כך גם "המיתון הגדול" של 2008–2009 הוביל לרפורמות חקיקתיות, חשבון נפש במוסדות הכלכליים, ושינויים בהתנהגות המשקיעים והציבור הרחב.

רפורמות רגולטוריות – “לעולם לא עוד?”

לאחר המשבר, המחוקקים בארה״ב ובמדינות רבות ניסו לסתום את הפרצות שאפשרו את הקטסטרופה. בארה״ב, זה התבטא בחוק "דוד-פרנק" שהועבר ב־2010 – הרפורמה הפיננסית המקיפה ביותר מאז שנות ה־30.

החוק יצר את מועצת היציבות הפיננסית (FSOC) לפיקוח על סיכונים מערכתיים, הכפיף קרנות גידור ונגזרים לפיקוח הדוק יותר, וקבע סמכויות חדשות לפירוק מסודר של בנקים כושלים – כדי למנוע "ליהמן 2.0".

בנקודות מפתח:

הוקם המשרד להגנה על צרכנים פיננסיים (CFPB) – מענה ישיר להונאות המשכנתאות של עידן הסאב־פריים.
"חוק וולקר" – מנע מבנקים לסחור על חשבונם (Proprietary Trading) כדי לצמצם סיכונים במוסדות עם פיקדונות מבוטחים.
מבחני לחץ שנתיים – הבנקים הגדולים נדרשו להוכיח עמידות בפני תרחישים קיצוניים.
תקני הון ונזילות הוגדלו בהתאם להסכמות Basel III, כולל יחס מינוף ויחס נזילות.

בפועל, הבנקים חיזקו את מבנה ההון שלהם, ולקחו פחות סיכונים מאשר לפני 2008. ואכן, בזמן משבר הקורונה ב־2020, הבנקים האמריקאיים הצליחו לעבור את המשבר מבלי להיכנס לסחרור פיננסי – עדות לכך שחלק מהשינויים עבדו.

עם זאת, לא כל ההבטחות מומשו. ב־2018, הקונגרס האמריקאי הקל ברגולציה על בנקים בינוניים. וישנה ביקורת על כך שחלק מהרפורמות נחלשו בלחץ פוליטי. מעבר לכך, מגה-בנקים הפכו גדולים אף יותר בעקבות מיזוגים שנעשו במהלך המשבר – פרדוקס עבור משבר שנוצר מריכוז סיכון.

גם באירופה ננקטו צעדים: הקמת מנגנון היציבות האירופי (ESM), והתקדמות לעבר איחוד בנקאי בגוש היורו. כיום יש כלים משפטיים שמאפשרים לפרק בנק גדול מבלי להפיל את המערכת כולה – לפחות על הנייר.

מדיניות כלכלית חדשה – עידן הכסף הזול

המשבר סימן התחלה של עידן חדש במדיניות מוניטרית: ריבית אפסית והרחבה כמותית (QE). הפדרל ריזרב הוריד את הריבית כמעט לאפס ושמר עליה כך שנים (עד 2015). במקביל, החל ברכישת כמויות אדירות של אג״ח – פעולה שכמעט לא הייתה מוכרת לפני 2008.

מאזן הפד תפח ממתחת ל־$1 טריליון לפני המשבר, ליותר מ־$4.5 טריליון תוך כמה שנים. גם בנקים מרכזיים באירופה, בריטניה ויפן הלכו בעקבותיו.

המשמעות: שוק שופע נזילות, ריבית אפסית, ותמרוץ מאסיבי של השקעות וסיכונים. מצד אחד זה ייצב את המערכת – מצד שני, זה דחף משקיעים לחפש תשואות מסוכנות יותר: אג״ח קונצרניות, שווקים מתעוררים, ומניות טכנולוגיה.

עוד תוצאה: עלייה חדה בחוב הלאומי. חובות הממשל בארה״ב הכפילו את עצמם בתוך עשור – בין השאר בשל תוכניות החילוץ, הפסדי מסים, ותמריצים פיסקליים (כמו ARRA – חבילת תמריצים של $831 מיליארד ב־2009).

מאוחר יותר, בנקים מרכזיים כמו הפד החלו להתאים את הגישות שלהם: ב־2012 אומץ יעד אינפלציה רשמי של 2%, ובהמשך גישה של “יעד אינפלציה ממוצע” – שינויים שנועדו למנוע דפלציה לאחר המשבר.

בסופו של דבר, נוצר עולם חדש שבו מקבלי החלטות נזהרו מלהקשיח מדיניות מהר מדי – והיו פתוחים לניסויים לא קונבנציונליים בכלכלה.

המשקיעים והתרבות בוול סטריט

משבר 2008 שינה לעומק את האופן שבו הציבור והמשקיעים תופסים את השוק הפיננסי. רבים חוו הפסדים כבדים, ואיבדו אמון בשוק ההון ובמערכת כולה. היה דיבור על "דור אבוד" של משקיעים – כמו בשפל הגדול.

במהלך שנות ה־2010, עם התאוששות השוק, חלק מהביטחון חזר – אך החשש מ"יום שני השחור הבא" לא נעלם.

בוול סטריט, האגו התכווץ. הבנקאים המפורסמים הפכו ממושא הערצה לסמל של תאוות בצע חסרת אחריות. מבנה השכר שונה: בונוסים נדחו, שולבו סעיפי "קלואובק" למניעת סיכון יתר, והתמקדות חזרה בפעילות בנקאית מסורתית.

ובכל זאת – וול סטריט לא הפכה לצנועה. תמריצים חזקים לרווח מהיר נותרו, אבל המכונה הפיננסית הפכה קצת יותר רגישה לסיכונים.

גם הרגלי ההשקעה השתנו:

גידול בהשקעות פסיביות (קרנות אינדקס) – עקב חוסר אמון במנהלי קרנות אקטיביים.
זהב הפך לאמצעי גידור מועדף בשנים שלאחר המשבר.
הביטקוין נולד ב־2009 – לא במקרה, עם אזכור סמלי לעיתון בריטי שדיווח על חילוץ נוסף לבנקים.

תופעה בולטת נוספת: “מרדף אחרי תשואה” (reach for yield). בעולם של ריבית אפסית, משקיעים חיפשו כל מכשיר שיניב יותר – גם אם היה מסוכן יותר. במקביל, התגברה המודעות למדדי סיכון מערכתיים – כמו מרווחי אשראי ומדדי נזילות – שעד 2007 היו נחלת מומחים בלבד.

צלקות נפשיות ואזהרות מהעבר

הטראומה של קריסת 2008 הותירה חותם רגשי עמוק. דור שלם חווה מקרוב כיצד עושר יכול להיעלם באחת. בדומה לסבים שחוו את השפל הגדול ונשארו חסכנים ואובדי אמון בשווקים, גם דור המילניום שראה את הוריו קורסים כלכלית – או שנכנס בעצמו לשוק העבודה בשפל חסר תקדים – הפך לחשדן יותר כלפי שוק ההון ולזהיר יותר כלפי חוב (למעט הלוואות סטודנטים, שדווקא תפחו עקב ההתאוששות האיטית).

האמונה בעוגנים המסורתיים – דירה, עבודה קבועה, תוכנית פנסיה – נסדקה. אצל רבים נוצרה ציניות חדשה: הרגשה שהמערכת "מכורעת" או לפחות בלתי צפויה.

ובכל זאת, המשבר חינך דור חדש. משפחות רבות פרעו חובות – יחס החוב להכנסה ירד משמעותית בשנים שאחרי. יזמים הקימו מיזמים חדשים כמו Uber ו-Airbnb – כחלק מחיפוש אחר יציבות או ניצול של חוסר הסדר הכלכלי.

קהילות התארגנו בצורה מקומית: קבוצות בערים מוכות עיקול עזרו למשפחות להיאבק משפטית בפינויים או הפכו נכסים נטושים למבני קהילה. חלק מאנשי וול סטריט עזבו את התחום והלכו להוראה, עמותות או סטארטאפים קטנים – מתוך רצון למשמעות ולביטחון.

גם מי שנשאר בתעשייה שינה טון: ב-2010 כבר לא התגאו בעסקאות מסוכנות – דיברו על "ניהול סיכונים" ו"שוב לא עוד". לפחות לזמן מה, העזות פינתה מקום לענווה.

תרבותית, המשבר הפך לאירוע מגדיר. מושגים כמו "משכנתא סאב־פריים", "חילוץ", ו"נגזרים פיננסיים" הגיעו לשולחנות הארוחה. הציבור הבין פתאום איך משבר משכנתאות בקליפורניה יכול לגרום לפיטורים באוהיו ולהפגנות באתונה. העולם הפיננסי התגלה כשביר – ומקושר יותר מתמיד.

עבור בנקאים ואנשי שוק ההון, הייתה גם זהות שהתערערה. הקריירות הנוצצות שלקחו בוגרי אייבי־ליג למגדלים הגבוהים של ניו יורק החלו להיתפש כחלולות. אחוז מסוים מהבוגרים פנה אחרי 2008 דווקא להייטק או תחומים חברתיים – שינוי שיכול להשפיע לאורך זמן על מבנה הכלכלה והחדשנות.

סיום: לקחים מהתהום

משבר 2008 היה דרמה של עודף, שגיאות, פאניקה – אך גם אומץ ואחריות. הוא חשף את הסדקים במערכת הפיננסית הגלובלית, ואת הנפש של השחקנים שבתוכה. לבסוף נמנעה קטסטרופה – אך במחיר עצום.

העשור שלאחר מכן, עם עליות חדות בשווקים וצמיחה כלכלית, אולי טישטש את כמה קרובים היינו לתהום. אך הלקחים חשובים היום לא פחות:

סיכונים והימורים ממונפים מצטברים בשקט – עד שמאוחר מדי. שקיפות וערנות קריטיים.
האמון בשווקים חזק אך שברירי – כשאובד, נדרשים צעדים חריגים כדי להחזיר אותו.
מדיניות החלטית יכולה לבלום נפילה – אבל תמיד עם תג מחיר מוסרי ופוליטי.
בסופו של דבר, האנשים הפשוטים משלמים את המחיר – לכן יש למערכת הפיננסית אחריות חברתית.

קריסת 2008 הצטרפה לשפל הגדול של 1929 כציון דרך היסטורי. היא נלמדת בבתי ספר לעסקים, נידונה בדוחות רגולטוריים, ומופיעה בסרטים ובספרים. אבל יותר מהכול – היא מזכירה לנו שמאחורי כל מדד בורסה או איגרת חוב יש בני אדם. משפחות. חיים שלמים.

הסיפור הזה, שנכתב כמותחן כלכלי, הוא קודם כול אזהרה לדורות הבאים.

וכן – יצאנו מהמיתון הגדול. בוצעו רפורמות. הבנקים מחזיקים יותר הון. הרגולטורים זהירים יותר. הציבור מודע יותר לחוב. אבל משברים חדשים עוד יבואו – אולי מפינטק, אולי מבנקים בצללים, אולי ממקומות לא צפויים.

כשזה יקרה – לקחי 2008 עדיין יהדהדו: לפעול בזמן. להיזהר מהיבריס. להבין שמאחורי כל משבר – יש בני אדם.

סוף דבר:

קריסת 2008 הייתה לא רק משבר כלכלי – אלא גם רגע של חשבון נפש גלובלי. היא חשפה את חולשות השיטה, אך גם את החוסן של אנשים. לא מדובר רק במספרים – אלא בסיפור על תאוות בצע, אחריות, הישרדות, ולקחים שצריך לזכור תמיד.

ביטקוין: הילד של המשבר – ומה בדיוק הוא בא לתקן?

ביטקוין, כפי שאנו מכירים אותו היום, לא נולד סתם כך – הוא נולד מתוך משבר, כמעט כקריאת תגר על המערכת הפיננסית המסורתית. היוצר האלמוני שלו, סאטושי נאקאמוטו, שחרר את פרויקט הביטקוין בינואר 2009 – ממש בימים שבהם הכלכלה העולמית עדיין רעדה בעקבות קריסת ליהמן ברדרס והביילאוטים המסיביים.

הכותרת ששובצה בקוד המקור של הבלוק הראשון – “The Times 03/Jan/2009 Chancellor on brink of second bailout for banks” – לא הייתה רק תיעוד של תאריך. זו הייתה אמירה. ביקורת. מסר סמוי וברור גם יחד.

נאקאמוטו, ככל הנראה אדם (או קבוצת אנשים) עם הבנה עמוקה בפיננסים, קריפטוגרפיה ותכנות, לא רק בנה מערכת חדשה להעברת ערך – אלא הציע דרך חשיבה שונה לגמרי לגבי כסף.

הבעיה שביטקוין ניסה לפתור

המשבר של 2008 חשף כיצד בנקים יוצרים כסף מהלוואות, מתמנפים מעבר לכל הגיון, ומתנהלים מתוך הנחה שתמיד ייחולצו במקרה של כישלון – כי הם "גדולים מכדי ליפול".

ביטקוין הוצע כתגובה למודל הזה:

אספקת כסף קבועה מראש – לא ניתן "להדפיס" עוד ביטקוינים. המספר הסופי מוגבל ל־21 מיליון.
ביזור מוחלט – אין בנק מרכזי, אין ממשלה, אין גוף שיכול לשנות את הכללים.
שקיפות – כל העברות הכסף זמינות לצפייה פומבית בבלוקצ'יין.
חוסר תלות במתווכים – אין צורך בבנק, חברת אשראי או מתווך להעברת ערך.

במילים אחרות, ביטקוין לא רק הציע טכנולוגיה – הוא הציע אמון מחדש, אך בצורה מבוזרת.

צמיחה מתוך חוסר אמון

במהלך שנות ה־2010, ככל שאנשים הבינו את עומק המשבר והאכזבה מהמערכת, התעניינות בביטקוין עלתה. בתחילה, רק חובבי קריפטוגרפיה וחירות כלכלית התעניינו. אך אט אט, גם משקיעים מוסדיים, יזמים וכלכלנים החלו לשים לב.

המסר התפשט: ביטקוין לא נשלט. לא ניתן לצנזר אותו. הוא פועל בלי קשר לשום בנק, ממשלה או גוף פיננסי.

אחרי המשבר – כשכעס, ציניות, ופחד מאינפלציה התפשטו – ביטקוין הציע חלופה: כסף שלא ניתן לנפח, לא לפוליטיזציה, ולא להנדסה מלאכותית.

ביטקוין כ"מקלט" בעידן החדש

במשך השנים, ביטקוין נתפש יותר ויותר כ"זהב דיגיטלי" – מקלט כלכלי מפני משברים פיננסיים, אינפלציה, או קריסת אמון במטבעות ריבוניים.

הוא גם הפך לכלי נגיש לאנשים במדינות דיקטטוריות, תחת סנקציות, או עם מטבע מקומי מתמוטט (ונצואלה, לבנון, זימבבואה ועוד).
העיקרון פשוט: מי שמחזיק מפתח פרטי – מחזיק את הכסף. בלי מתווך. בלי בנק. בלי תלות בגוף שלטוני.

לסיכום

המשבר הפיננסי של 2008 לא רק יצר תגובת נגד חברתית ופוליטית – הוא הוליד מהפכה כלכלית שקטה בדמות ביטקוין.
מה שנולד כתגובה על החילוצים וההרס שנגרם למשקי הבית – הפך בעשור שלאחר מכן לאחת ההמצאות הפיננסיות החשובות של המאה ה־21.

ביטקוין לא בהכרח נועד להחליף את המערכת – אלא להזכיר לה שיש חלופות. וכשאמון נשבר – חלופות כאלה זוכות לעדנה.

מקורות:

המידע בכתבה מבוסס על מקורות מהימנים, בהם:

דו״ח ועדת החקירה למשבר (Financial Crisis Inquiry Commission)
CFR, FDIC, הפדרל ריזרב, Bankrate
סיקור חדשותי מ-ABC News, Reuters, ProPublica ועוד
ניתוחים כלכליים רשמיים ונתוני שוק מהמוסדות המרכזיים בארה״ב ואירופה

גילוי נאות

כותב הכתבה הינו בעל רישיון פנסיוני בתוקף מטעם רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון. כמו כן, הוא בעל רישיון לניהול תיקי השקעות, אשר נכון למועד פרסום הכתבה – אינו פעיל.

הכותב מחזיק בתואר ראשון (B.A.) ובתואר שני (M.A.) בכלכלה, עם התמחות במימון ושווקים פיננסיים.

הכתבה אינה מהווה ייעוץ השקעות אישי, ייעוץ פנסיוני, או תחליף לייעוץ מותאם לצרכיו הייחודיים של כל משקיע. כל מידע המופיע בה הוא לצרכים אינפורמטיביים בלבד ואינו מהווה המלצה לביצוע פעולה כלשהי בניירות ערך, מטבעות דיגיטליים או מוצרים פיננסיים אחרים.

הכותב עשוי להחזיק באופן אישי חלק מהנכסים או התחומים המוזכרים בכתבה, לרבות מטבעות דיגיטליים, והמידע משקף את דעתו האישית בלבד.

תוכן עניינים